לי שר, חזרה לתל אביב אחרי 14 שנים בניו יורק. היא אמא לשני בנים, כאורוגרפית, שחקנית, במאית, מחזאית ומורת גאגא בכירה.
יש כל כך הרבה סיבות למדוט. מספר הסיבות למדוט כמספר המכשולים והמהומות התודעתיים שלי.
מרגע הלידה עד רגע מותי, אני ותודעתי צועדות עמקים וגבעות, גומעות קילומטרים, קופצות משוכות. רצות, שוחות, טועות, נופלות.
מרגע לידתי עד רגע מותי אני שואלת את כל השאלות. האם כדאי לי או לא כדאי לי, האם להיות או לא להיות. ויש הרי ללא ספק סיבות טובות לנוע קדימה בשביל להגיע לפסגת הר נשגב. הר נשגב מבחינתי, הר נשגב מבינתי. הר. גבוה, מושלג בקצוות, הר שלא מתכופף אלי ולא מתחנף אלי ולא זז. הר, שבשביליו הפתלתלים אני צועדת עם פשרות ובלי פשרות, בחום או בקור, כשסביבי חשכה או אור, גם בהבזק אחרון של שמש ששוקעת בעולמי ועולה כחדשה להאיר עולם אחר, שלא בצד שלי.
באיזה צד אני עומדת? יש צד שהוא לא שלי? יש צדדים בעולם עגול? כל השאלות שאשאל עד כלות, להיות או לא להיות. יש את כל הסיבות בעולם להשכים קום, לשבת ולחפש את המדיטציה שלי. כל כך הרבה הפסדים וזכיות, כי ניסיון חיי עשיר ורב בשנים ואולי הוא ניסיון נשמתי שלא ייעצר כי אין סוף.
לפנות בוקר. חושך מצריים. השחר לא עולה. אני במסדרון חשוך בבית שלי, צועדת לאט לכיוון הסלון. מכשול תודעתי גדול כמו גל כמעט גובר עלי. אני רוצה לחזור למיטה. אני רוצה לנסות עוד חלום. רק עוד חלום אחד ואז אחזור להתחייבות הזאת שלי. אני שומעת מחשבה מטרידה שמנסה לגרור אותי חזרה אל בין הסדינים, מתחת לשמיכה החמה שמחכה לי בהכנעה שותקת.
אני לא מוותרת, לא חוזרת וצועדת למטבח לסחוט לימון בכוס המים שלי ומושיבה אותי בכל זאת למדיטציה טרנסדנטלית שתיקח אותי לשקט בעולם עגול ללא צדדים ומחלוקות. אני מקווה שארוויח שקט ולו רק לזמן הזה, של עשרים הדקות בישיבה ותתנשם מילתי שתעלה ותבוא. שתעלה ותבוא תעלה ותבוא, בלי אמביציות סוערות מידי. לזכות ולהוקיר את אשר קיבלתי עד כה. להשקיט טורדנות שכופה את עצמה עלי ללא הרף. אך רצון בצד אחד ואמת בצד שני. המחשבות עולות. צועקות את עצמן מתוכי. כי כשהבוקר מגיע אני פוחדת. באמת פוחדת. ההחלטה להתעורר היא לא דבר של מה בכך. הבחירה הפנימית שנעשית בוקר בוקר, לקום להתרומם לצאת, לבחור בבחירה אמיצה מאין כמוה, כי משברי הוא בקנה מידה עצום כמו היקום כולו. והנה, באומץ קמתי לשתות את כוס המים שלי ולהטיל מיימי לשתן צהוב מידי והתיישבתי מודאגת למדיטציה וייחלתי לתרגול מעמיק שירגיע וישקם.
אני נושמת ושלל מחשבות משתוללות, אני חושבת שההשתוללות הזאת היא המתח שעולה ויוצא ואולי נעלם. כשהמחשבה נודדת, אפשר בקלות ובלי מאמץ לחזור למנטרה שלא הלכה באמת לאיבוד. בקלות ובלי מאמץ. בקלות ובלי מאמץ הלכה לי המנטרה לאיבוד. היא לא הלכה לאיבוד? היא פה? המנטרה פה ללא ספק, אך גם ההשתוללות הפנימית. וזה רועש. מנטרה והשתוללות פנימית, כמו צמד חמד, כמו פזמון חוזר בתקליט שרוט, ישן. תקליט שרוט במציאותי המושפלת, בה כלום לא קל והכל במאמץ עילאי מאה אחוז מהזמן. במציאותי המפורקת זולגות בעיות לכל כיוון, בנקודה של שפל יום יומית חזרתית, שמתריסה בי. מציאות של חרדות ושיסוע פנימי בלתי מתחנף, שיודע להפוך בי שקט לזאב, נחת לכאב ומצב רוח מעודד ליגון קודר. כזה הוא שיסועי הפנימי.
דאגותיי נשפכות, נשפכים פחדיי, גם חלומותיי. הטיפוס אל הפסגה מטריד מרוב מאמץ וניגר ממנו אומץ. אומץ, לטפס נוכחה מול הדברים ולבכות אותם, לכעוס אותם, לעבד, להכיר לברר להעיר. להתפכח. לטפס אל עבר פסגתי ולהבין את אשר עברתי עד כה. זרם מחשבות משתוללות, מילים עפות, נסחפתי למאבק שלי. נשכחה משימתי ואני מיחלת לחזור לדרכי בקלות ובלי מאמץ. לחזור אל השביל המדויק. לטפס בקלות ובלי מאמץ, זאת השאיפה. זו פסגת חלומותיי. זה ההר. אל פסגתו המושלגת אני צועדת ואז, עולה שקט. הנה היא, פיסגת חלומותיי המוגשמת של חיים בקלות ובלי מאמץ. לפתע. רגע קל בלי מאמץ. תוך כדי המדיטציה זה קורה. ולו לרגע ספור אחד. איזה מן מסע אין סופי. לטפס, להתכשל, להכנע, להתבלבל, למדוט, לפגוש בסקרנות ברוחות העולות, העולות מתוכי, בפסגת הר תיקוותי. שם, בדרכי, רוחות ארבעת הכיוונים מנשבות בי והלאה, אל כל קצוות תבל.
לחצו כאן להרשמה
