לי שר, חזרה לתל אביב אחרי 14 שנים בניו יורק. היא אמא לשני בנים, כאורוגרפית, שחקנית, במאית, מחזאית ומורת גאגא בכירה.
בוקר. חושך מצריים. השחר לא עולה.
אני מעירה אותי בחמש וחצי לפנות בוקר כי התחייבתי להציל את מערכת העצבים שלי. התחייבתי להרגיע את הלב.
אני מדדה למטבח ואז לסלון אחרי ששותה כוס מים בליווי סחיטת לימון ומתיישבת בכיסא הנהדר ליד החלון. החלון הגדול נפתח וקרירות של חילוף עונות חודרת פנימה. ציפורים זזות ומצייצות בין ענפי העץ הגדול, המיתמר למולי בגאוות עלוותו הירוקה המלבלבת, שנראית עכשיו כמו חלק בלתי נפרד מהשחור משחור של לפנות הבוקר הזה. יש בי תשוקה להתחיל להגיד את המנטרה שניתנה לי. יש בי רצון שמרגיש כמו חשק, להגיד שוב ושוב בלי קול את המילה שמוטי חשב שמתאימה, המילה שמלמדת אותי את הסנטר שלי, שאולי לא ניתן לשבור.
בעיניים עצומות אני נסחפת למחשבות נסחפות ורואה תמונות ברורות של רגעים סוערים בחיי הסוערים. הנה בן זוגי בעשרים וחמש השנים האחרונות עוזב את הבית, הנה אני ננטשת אולי לעולמים. המילה שלי, המילה שלי, המילה שלי טובעת לי בסערת הלב הזאת. המילה שלי, המילה שלי, אני משתדלת לצעוק ונאחזת בה ללא קול וגם מתחילה לבכות כמו ילדה שבוכה את מר גורלה בגיל מוקדם מידי.
אני בוכה בכי ילדי ובכי אימהי ובכי נשי, של אישה שננטשה ונשארה בלי בן זוג. אני בוכה ומזיעה ובוכה יותר והמילה המנטראית נאבקת להישאר, כי היא שקטה עכשיו, המילה. היא עמוקה בין גלי הרעש הבוער. המנטרה חכמה. המנטרה יודעת לוותר וככה מתוך וויתור ושקט היא נוכחת כמו הד, שלא פוסק מלהדהד בעדינותו שכמעט נעלמת, אבל לא. ההד פה. ההד פה וגם מילתי המנטראית וגם אני. אני פה. מסתבר. פה וכאן מאד. רטובה מדמעות אמנם, רטובה ממשבר.
המשבר: תהליך פרידה וגירושין מבן זוגי, שעזב את הבית בספטמבר שעבר ולתחושתי הכואבת, ירה בגבה של הזוגיות שלנו. שמונה חודשים כואבים אחרי שיצא מהקן המשותף, לקראת סוף אפריל, כשאני מוצפת חרדות ומתח שלא מרפים ממני, הגעתי למפגשי המדיטציה הטרנסנדנטלית וידעתי שפגשתי את כדור ההרגעה הלא פסיכיאטרי שחיפשתי. את הפסיכיאטרי סירבתי לקחת לחיקי, בסרבנות עיקשת שלא הייתה מביישת לוחמים דגולים בשיאו של קרב עקוב מדם.
סדנה קצרה של כמה ימים והזמן הזה עם המילה שלי, הוא כדור הקסם הטבעי והאותנטי שאני נותנת לעצמי בכדי לכעוס בלי כעס כי כעסתי יותר מידי. השקט שניתן לי אחרי תרגול מאפשר לי לנח מהחרדות והאימה ותחושות הדחק. המדיטציה עוזרת לי לנשום ולזעום בלי הגיצים המתעופפים שבדרך כלל שורפים בעיקר אותי. רגשותיי הפגועים כמו גם ליבי המילל, מצליחים יחד להזרים דם חדש כשאני לא מוותרת על התרגול המסור שלי. הרגשות הקיצוניים באמת מוצאים נחת. השנאה מעגלת פינות לפחות לכמה שעות טובות ואפשר לנח ולתכנן תוכניות עתידיות.
התרגול המסור שלי. מסור למה? עבור מי אני מסורה? המסירות היא לאפשרות הרחבת הלב והרחבת התודעה. להתיישב פעמיים ביום למדוט בכדי לחדד את ההזדמנות להבריא ולהתייצב לכדי הגשמה ויצירתיות מלאה בשיתוף עם העולם הזה שסובב אותי. לא תמיד אני מצליחה לשמור על חזון פרקטי. יש ימים שאני חוזרת לאיבוד ולא מתרגלת ואז רע לי בדרך כלל הרבה יותר. ואף על פי כן. כבר זמן מה שאני כן מצליחה להתמיד והנה הבוקר הזה. יושבת. השחר לא עולה. עוד חושך. אני אוהבת שהבוקר לא ממהר. עוד כמה רגעים כשאפקח את עיניי, אראה את הכחול נפרש בין שאריות של שחור משחור. כחול בליווי לבן של ענני נוצה רכים למראה. עוד כמה רגעים ובחלון המזרחי תעלה זריחה שתאיר אישה. אישה שחטפה מהלומה. אישה במשבר. אישה שהיא אני מסתבר.
אני כבר יודעת שכשאני מצליחה לשמור על מסירות אמיתית לתרגול המילה שלי ולעשרים הדקות, משהו בשבר הזה מנהל אותי פחות ואני מוצאת מזור וחשק לטפל בחלומותיי שרוצים להתגשם. צליל הגונג העדין עולה ומסמן לי שזמן המדיטציה עבר. לחיצה עדינה על מסך הטלפון ועוד כמה רגעים בעיניים עצומות ואני קמה ליום חדש שמתחיל. אני קמה אחרי התרגיל הזה שהחלטתי לתרגל כדי לא לשכוח, שאני אוהבת אותי יותר מכל ואולי אם אני לא נוטשת אותי, אז אף אחד אחר לא יכול.
לחצו כאן להרשמה
